סמפלסט בע"מ נ' יפה

פסק דין

1.התובעת הייתה הבעלים הרשום של מבנה וקרקע בקריית גת הרשומה כחלקה 4 בגוש 1907 (להלן 'הנכס'). בתחילת שנות התשעים החל מר שמחה פלד, מנהל התובעת, ליזום הקמת מבשלה ליצור שיכר בנכס באמצעות חברת בת של התובעת, בירגת בע"מ. האחרונה קיבלה מימון מבנק דיסקונט ומהבנק לפיתוח התעשיה וכנגדו שיעבדה את נכסיה, והתובעת- את הנכס.

2.בשנת 1993 נכשלו מאמציה של בירגת להקים את מבשלת השיכר והיא נקלעה לקשיים כלכליים ונתבעה על ידי שני הבנקים. פלד, שלא הצליח למצוא משקיע שיציל אותה, ביקש למכור במהירות את הנכס לכיסוי חובותיה. ביום 10.10.94 פגש פלד בנתבע, אותו הכיר הכירות שטחית וסיפר לו כי בידו הצעה לרכישת הנכס בסכום של 850,000$. הנתבע הבטיחו כי הוא מכיר אנשי עסקים בעלי יכולת החלטה מהירה והפגישו ביום 11.10.94 עם מר אלי אפריים, בעל חברות (להלן 'אפרים') . בו ביום חתמו השניים על זכרון דברים, אותו הכין הנתבע, לפיו תרכוש חברת אפריים אליהו, בבעלות אפרים את הקרקע בסכום של 900,000 $. הוסכם כי מתוך סכום זה 50,000 $ ישולמו לתובעת עם חתימת ההסכם והיתרה- לא יאוחר מיום 11.1.95 כנגד קבלת החזקה בנכס והמצאת כל האישורים הדרושים לרישומם על שם הרוכשת.

באותו יום החל הנתבע לייצג את בירגת בתביעות הבנקים כלפיה ואף הגישה בשמה בקשה לדחיית הדיון הקבוע בבית המשפט.

3.הרוכשת לא נתנה לתובעת שיק על סך 50,000$ אלא הפקידה בידי הנתבע שיק פרטי של אפרים, מתוך כונה להחליפו בשיק החברה למחרת. ביום 12.11.95 הודיע הנתבע לפלד כי אפרים הודיעו שלא למסור לו את הסכום האמור, משום שנודע לו כי התמורה כולה לא תספיק לכיסוי החובות הרובצים על הנכס.

4.ביום 28.11.95 נחתמה תוספת לזכרון הדברים בה הוסכם כי הקונה מסכימה להוסיף למוכרת סכום של 190,000 ₪ לתמורה הנקובה בו, תוך 60 יום. עוד הוסכם שם כי המוכרת תפנה את הציוד מהנכס תוך 30 יום ואם לאו- תהא הקונה רשאית לעשות זאת בעצמה. באותו מעמד חתמו התובעת ומנהלה על יפוי כוח לטובת רו"ח מועלם, לטפל בשמה ובמקומה של התובעת ברשויות המס לקבלת אישור העברת הנכס על שם הרוכשת, ועל יפוי כוח נוסף לטובת הנתבע, לבצע כל תשלום או חוב הרובץ על הנכס מתוך התמורה, לצורך קבלת אישור סופי להעברתו על שם הרוכשת. התובעת ופלד חתמו גם על כתב ויתור לפיו הם מוותרים על כל תביעה נגד אפרים, מנהלה או מי שהיה מעורב מטעמם בנוגע לעסקה.

5.בשנת 2000 הגישה התובעת תביעה נגד הרוכשת. משניתן בו פסק דין המזכה את התובעת בחלק מהתשלומים שתבעה בגין הפרת ההסכם, הוגשו עליו ערעור וערעור שכנגד. ערכאת הערעור דחתה את ערעורה של חברת אפרים וזיכתה את התובעת בסכום נוסף לזה שנפסק קודם לכן.

6.בשנת 2001 הגישה התובעת את תביעתה זו, שלפני. ב2007, לאחר שמוצו ההליכים הקודמים, תיקנה את תביעתה. בתביעה זו מייחסת התובעת לנתבע מצג שווא ורשלנות מקצועית בייעוץ מקצועי ובניסוח זכרון הדברים.

7.בין לבין נפטר מר אפרים והחברה הפכה להיות חדלת פירעון. התובעת כימתה את נזקיה, הפחיתה מסכום התמורה את הסכומים ששילמה חב' אפרים לתובעת ולצדדים שלישיים ע"ח חובותיה, ואת היתרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לסכום של 364,766₪ הינה תובעת מן הנתבע בגין מחדליו.

8.טענות התובעת

התובעת טוענת כי הנתבע התרשל בתפקידו וכי התרשלותו גרמה לה נזק. ראשית, הציג לפני פלד מצג כי הוא מייצגו בעסקת המקרקעין, כמו גם בתביעות הבנקים, ולפיכך אל לו לחשוש מחתימה מיידית על זכרון הדברים. לטענתה, לו ידעה התובעת כי זכויותיה אינן נשמרות על ידי הנתבע, היתה דואגת ליעוץ מקצועי מטעמה. לשיטת התובעת נוצרו יחסי אימון בינה לבין הנתבע, עליהם הסתמכה, בין משום המצגים שהציג לפניה האחרון ובין משום שידע על מצבה הכלכלי הקשה.

9.בנוסף נטען על ידי התובעת כי הנתבע ניסח את זכרון הדברים ברשלנות, באופן שלא אפשר לרוכשת לשלם לצדדים שלישיים את חובותיה ע"ח התמורה, למרות שהיה ידוע לו כי לתובעת או לפלד אין אמצעים משל עצמם וכי מכירת הנכס נעשתה לשם סילוק חובות אלו.

10.עוד טענה התובעת כי הנתבע התרשל בעת שסירב לשלם את הסכום הראשוני של 50,000 $ למחרת האמור בזכרון הדברים בתואנה כי "התברר לרוכשת" שהתמורה לא תספיק לכיסוי חובות המוכרת, אף זאת משום שמצבה הכלכלי וחובותיה היו ידועים עובר לחתימת זכרון הדברים.

11.בנוסף נטען על ידה כי הנתבע שיתף פעולה עם הרוכשת לשם הפרת זכה"ד ולולא עשה כן הייתה התובעת זוכה למלוא כספה.

12.טענות הנתבע

הנתבע טען להתיישנות עילת התביעה. בנוסף טען כי כתב הויתור בו ויתרה התובעת על כל טענה גם כנגד מי שהיה מעורב בכל צורה שהיא בעסקה, ואשר נערך ונחתם ביום 28.11.95, בעת שהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד לשם, שאישר את החתימות על המסמכים, חל גם על הנתבע וחוסם את תביעת התובעת כלפיו.

13.עוד טען הנתבע כי בית המשפט כבר פסק כי לא ייצג את התובעת ולכן לא חב לה חובת זהירות ולא הפר כל חובת האמון כלפיה.

14.לטענת הנתבע כאשר פגש לראשונה את פלד, הציג לפניו האחרון כי לתובעת יש חובות לשני הבנקים ולמס שבח ואשר פירעונם יאפשר את מכירת הקרקע. לגרסתו, כאשר הגיע לדיון בבית המשפט ביום 12.10.94 נודע לו מנציגי הבנקים כי קיימים חובות נוספים על הנכס, שלא יאפשרו לתובעת לקיים את התחיבויותיה על פי ההסכם. עוד טען כי לא ידע כי חובות אילו ניתנים להקטנה ולכן סירב אפרים ליתן לתובעת את התשלום הראשון בסך 50,000 $.

15.לגרסתו, מצבת החובות הסופית של התובעת התגלתה לאפרים רק ב- 3.12.98 עת הועברו ממנה הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. מכל מקום, לטענת הנתבע פעל על פי הוראות לקוחו אשר הפעיל את שיקול דעתו והורה לו את שהורה.

16.באשר לניסוח זכה"ד טען הנתבע כי הוא משקף באופן אמיתי ונכון את הסכמות הצדדים. עוד טען כי כאשר אישררה התובעת את זכרון הדברים, ע"י התוספת המאוחרת, כבר הייתה מיוצגת על ידי עורך דין מטעמה ומכל מקום, כתב הויתור, שכבר הוזכר, מרפא כל טענה כנגדו בגין כך.